פסק-דין בתיק ע"א 4772/03

השופט א' א' לוי:

1.        העובדות

           חברת סוכני דלק ושמנים בע"מ (להלן: "המערערת"), רכשה בחודש ינואר 1963 מרסקו, חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ, באמצעות אחד - שטרנזיס -את הזכויות במגרש הנמצא בגוש 2068 אזור 5 באשדוד (להלן: "המגרש"), במטרה להקים עליו תחנה למכירת מוצרי דלק על פי זיכיון מדלק, חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן: "דלק").            

           בחודש דצמבר 1964 נערך ונחתם הסכם משולש בין דלק, המערערת ורחמים אטיאס (להלן: "אטיאס"), במסגרתו נמכרו זכויותיה של המערערת במגרש לאטיאס תמורת סכום של 45,000 ל"י (להלן: "ההסכם"). אטיאס שילם למערערת סכום של 10,000 ל"י כמקדמה. ברבות הימים הקים אטיאס על המגרש ביחד עם שותפו אברהם כליפא ז"ל, תחנת תדלוק, ומאז ובמשך שנים רבות, הם מכרו בתחנה את מוצריה של חברת דלק אשר סופקו להם על ידי המערערת. בשלהי שנת 1997, ובעקבות הרפורמה במשק הדלק, שוחרר אטיאס מכבליו של ההסכם אשר חייב אותו לרכוש את מוצריה של חברת דלק, וימים ספורים לאחר מועד זה, הגישה המערערת את התביעה הנוכחית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בתביעה זו ביקשה המערערת כי יוצהר שאטיאס לא הפקיד בידי דלק את יתרת התמורה עבור המגרש (35,000 ל"י), וכן את הוצאות הפיתוח לחברת רסקו. להשקפתה, בנסיבות אלו נכון לראות את אטיאס כמי שהפר את ההסכם, ועל כן עתרה המערערת לקבוע כי היא הבעלים של המגרש עליו הוקמה תחנת הדלק, וכי היא זכאית לתפוס בו חזקה כנגד פיצויו של אטיאס בגין הוצאות שהוציא בעת הקמת התחנה. לחלופין, ביקשה המערערת כי יוצהר שהיא בעלת הזכות היחידה להמשיך ולשמש סוכנת בלעדית לאספקתם של דלקים לתחנת הדלק עד לחודש אוגוסט 2005.

           על תביעתה של המערערת הגיב אטיאס בתביעה משלו, בה הוא עתר לחייב את המערערת לפצותו בסכום של 150,000 ש"ח, עקב מה שהוגדר "כעיכוב ברישום זכויות הבעלות בחלקה על שמו". כמו כן, ביקש אטיאס לחייב את המערערת להעביר את הזכויות במגרש על שמו.

2.        פסק דינו של בית המשפט המחוזי

           בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת והתביעה שכנגד. השופט המלומד קבע, כי הגשתה של התביעה על ידי המערערת, 33 שנים לאחר שנחתם ההסכם, היא עובדה תמוהה שאינה תומכת באמינות גרסתה. כך או כך, לא השכילה המערערת להביא ראיות מהימנות לביסוס טענתה בדבר אי-פירעון יתרת התמורה, אף שיכלה לעשות זאת. מנגד, נתן בית המשפט אמון בגרסתו של אטיאס, וגם את הטענה לפיה הפר זה האחרון את ההסכם שבין הצדדים משלא שילם את דמי הפיתוח לרסקו, דחה השופט המלומד, לאחר שמצא כי המערערת לא הציגה מסמך כלשהו המעיד על קבלתה של דרישה ברוח זו מחברת רסקו. כמו כן, נדחתה טענת המערערת אשר התבססה על ההנחה כי בהסכם המשולש שנחתם בשעתו בין הצדדים, גלום הסדר כובל ומכך מתחייבת פסלותו. לעניין זה קבע בית משפט קמא, כי ההסדר הכובל שבהסכם מתייחס אך ורק לעניין אספקתם של מוצרי הדלק באמצעות המערערת, ולכך אין זיקה או השלכה על זכויותיו של אטיאס במגרש ובתחנת התדלוק. לבסוף, דחה בית המשפט את טענתה החלופית של המערערת, לאמור, אם ייקבע כי אטיאס הינו הבעלים של המגרש, כי אז יש לחייבו להוסיף ולרכוש באמצעותה את מוצרי הדלק, וזאת עד לתום התקופה אשר נקבעה בהסכם.

3.        הטענות בערעורים

           המערערת סבורה כי פסק-הדין שניתן לחובתה, מקורו בשגגה שיצאה מתחת ידו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, גם אם הפקיד אטיאס את השיק על סך של 35,000 ל"י עבורה בידי דלק, העברתו של סכום זה לידיה היתה מותנית בתשלום הוצאות הפיתוח על ידי אטיאס לחברת רסקו, לצורך קבלת הסכמתה של זו להעברת הזכויות במגרש. משלא שילם אטיאס את הוצאות הפיתוח, נמנעה רסקו מלתת את הסכמתה להשלמת העברתן של הזכויות,  וממילא לא שולמה למערערת יתרת התמורה עבור המגרש. המערערת היתה ערה לשיהוי הניכר בהגשת תביעתה, אולם, לטענתה נהגה כך הואיל ובעקבות אי-עמידתו של אטיאס בתנאי ההסכם, נוצר שיווי-משקל נוח מבחינתה, היינו, היא הוסיפה להיות בעלת הזכויות במגרש, תוך שהיא מוסיפה לשמש סוכן בלעדי לאספקתם של מוצרי דלק לתחנה שהפעיל אטיאס. ועוד נטען, כי שיווי-משקל זה הופר רק בשנת 1993 ופעם נוספת ב-1997, כאשר אטיאס החליט, באופן חד-צדדי, להפסיק את רכישתם של מוצרי הדלק באמצעות המערערת.

4.        אטיאס, בצד בקשתו לדחות את ערעורה של המערערת, טען כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי התעלם מתביעתו לאכיפת ההסכם, ולחיוב המערערת לרשום את הזכויות במגרש על שמו. אטיאס סבור עוד, כי אי-ביצוע ההעברה של הזכויות היא בבחינת הפרת ההסכם שבין הצדדים, הפרה המזכה אותו בפיצוי. לבסוף, מלין אטיאס על סכום ההוצאות שנפסק לטובתו.

5.        דיון

           השגות הצדדים כנגד פסק-דינה של הערכאה הראשונה, הן בעיקרן השגות שבעובדה, ובמרכזן עומדת הטענה שאטיאס הפר את ההסכם שעה שנמנע מלפרוע את יתרת התמורה עבור המגרש. זו האחרונה, התמורה, הוסדרה בסעיף 3(ב) להסכם שבין הצדדים, ובלשון המקור:

"הוא [אטיאס] מתחייב להפקיד במועד חתימת חוזה זה בידי החברה בתור "נאמן" שיק בנקאי ע"ס 35,000 ל"י לפקודת הסוכנים [המערערת], שהוא יתרת התשלום המגיע לסוכנים [המערערת] תמורת העברת זכויותיהם על פי ההסכם האמור עם רסקו וכן תמורת הטפולים כפי הנזכר בסעיף 2(ב) לעיל.

השיק הבנקאי יימסר ע"י החברה [דלק] לסוכנים [המערערת] רק לאחר קבלת הסכמתה של רסקו להעברת הזכויות לקבלן [אטיאס] כאמור לעיל".

           פתחתי ואמרתי שהשגות הצדדים מופנות כלפי ממצאים שבעובדה, והרי הלכה היא שאין בית משפט שלערעור נזקק לטענות מסוג זה אלא במקרים חריגים. אכן, כלל אי-ההתערבות אינו מוחלט, אולם חוששני שלא הוכחה עילה לסטות ממנו במקרה הנוכחי. להשקפתי, צדק השופט המלומד של בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי הסוגיה העומדת במרכזה של המחלוקת בין הצדדים, היא השאלה אם אטיאס פרע את כל התמורה עבור המגרש לידיה של המערערת. כאמור, על פי ההסדר אותו קבעו הצדדים, היה על אטיאס להפקיד את השיק בידיה של דלק, ועם העברתן של הזכויות במגרש על שמו, אמור היה שיק זה להימסר למערערת. באשר להפקדת השיק (שגם בה כופרת המערערת), נדמה כי הראייה הטובה ביותר לכך שאטיאס מילא את חלקו, היא עצם החתימה של המערערת על ההסכם, שהרי על פי לשון ההסכם מועד החתימה ומועד ההפקדה - חד הם. עובדות נוספות שאינן שנויות במחלוקת הן שעד ליומנו זה טרם הועברו הזכויות במגרש לשמו של אטיאס, והוא טרם שילם את הוצאות הפיתוח לרסקו. אולם, חוששני שמכך אין ללמוד כי למערערת לא שולמה יתרת התמורה, נהפוך הוא, במשך 33 השנים שחלפו מאז החתימה על ההסכם ועד להגשתה של תביעת המערערת, לא נמצא ולו מכתב אחד בו התריעה המערערת באוזניו של בעל דינה כי הוא הפר את ההסכם מאחר ולא פרע את מלוא התמורה. אדרבא, בפני בית המשפט הוצגו מכתבים רבים עליהם חתומה המערערת, ובהם כלולה הסכמה בלתי מסויגת להעברת המגרש לאטיאס. אחד מאלה נשלח בחודש נובמבר 1966 לחברת דלק, ובו כתבה המערערת, בין היתר, את אלה:

"בתשובה למכתבך ולאחר ברור בחברת רסקו אין כל מניעה להעברת החוזה למגרש על שמו של מר אטיאס. לפני בצוע ההעברה הזאת מבקשת חברת רסקו תשלום עבור עבודות פתוח המתייחסות למגרש התחנה - בהתאם לחוזה הנדון. סכום זה הוא כ-5000 ל"י ומשקף את החיובים עבור העבודות שבוצעו עד כה. החשבון יומצא לנו ע"י רסקו בימים הקרובים ונעבירו לכם.

נוסף לכך מבקשת חברת רסקו ערבות בנקאית ל-5000 ל"י נוספות להבטחת התשלום עבור עבודות פתוח שטרם הושלמו.

במידה ושני הדברים הללו יסודרו, תעביר חברת רסקו את החוזה על שמו של מר אטיאס ללא דיחוי".

מכתב זה אינו היחיד שבו הביעה המערערת, שנים אחדות לאחר חתימת ההסכם עם אטיאס, את הסכמתה להעברת הזכויות במגרש, והדגש הוא על כך שהיא לא התנתה את הסכמתה בתשלום כלשהו שאטיאס נותר חייב לה. יתרה מכך, עד לשנת 1993 לפחות קיימו הצדדים קשרים עסקיים הדוקים, שבמהלכן הפעילה המערערת את תחנת התדלוק במשך שנתיים בעצמה (החל מיום 18.9.1967), תמורת תשלום שנתי לאטיאס. ואתה תוהה כיצד מתיישבת עובדה זו עם טענת המערערת לפיה מעמדו של אטיאס בתחנה הוא של בר-רשות בעוד שהיא הבעלים של הנכס. לא זו אף זו, במשך כל השנים בהן הופעלה התחנה על ידי אטיאס, סופקו לו מוצריה של דלק באמצעות המערערת, ומצאתי את עצמי חוזר ותוהה, מדוע לא טרחה המערערת לקזז את מה שלטענתה מגיע לה על חשבון יתרת התמורה מהכספים אותם היא חבה לאטיאס.